מה יהיה כשיגמר?

מה יקרה כשהכל יסתדר?

התקווה תחזור לחיים והכעס יישבר.

ואולי הבעיות שלי הן לא הבעיה שלי

אולי זה הגישה והמחשבה שלי.

ומה יקרה אם נשאר?

אם נישאר במקום הבטוח,

באזור הנוחות.

לא ניפול אבל גם לא נעלה למעלה. 

חיים של החמצה, של פספוס

של כמעט, של אולי של לו רק.

ונזכר שכבר יהיה מאוחר מידי.

איך נרגיש כשהחיים יחלפו מול פנינו?

ונגלה שהחמצנו. 

בלי אפילו לשים לב,

מה קרה לפנינו, 

מה יהיה אחרינו.

עתיד מלא בהבטחות,

עבר מלא באכזבות, 

הווה מלא תהיות

שמבקשות תשובה, אפילו שקרית. 

שמבקשות סימן לחיים ולא רק הישרדות, רק כדי לנוח לרגע.

למצוא שקט בתקווה,

ולמצוא סוף בהתחלה.

ומה נעשה עם השממה שתישאר אחרי שהכל ייגמר?

זה הנוכחות, לתפוס את המקום. 

הנוכחות להראות שאתה פה.

יש היגיון שזה טיפשי ואנוכי.

אבל האנוכיות שאשמור את כל הטוב שיש בי לעצמי. 

לתפוס קצת חמצן בתוך הבועה.

זה השחרור לתת לדברים לקרות כמו שהם צריכים לקרות.

וזה שהיה עוד דרך, לא אומר שדווקא בה היית צריך לצעוד.

זו האמת! 

והאמת שהאמת היא לא רק מה שנכון, אלא לחיות בהרמוניה עם מי שאתה באמת.

בלי לפחד להתעמת. 

אבל הפעם באמת 

זה ללכת אחורה למקורות,

להבין שיש עוד כל כך הרבה לגלות.

זאת הכמיהה,

זה הרצון. 

זה הרצון האמיתי להיגמל מהרצון. 

זה הסליחה, זו המחילה, זה להבין שכל דבר נועד לטובתך, ולא ניתן לחיות כשאתה צובר את כל הכעס בתוכך.

ובתוך הלב הטוב שלך אין מקום לרע. 

זה לדעת שהטוב הזה מגיע לך, אבל עדיין להגיד עליו תודה וכל המילים המלאות האלה יביאו אותך למילה אחת – אהבה.

וכמה אהבה עצמית הסרת מעצמך רק כדי להרגיש נאהבת.

וכמה הפשטות הזאת היא לא פשוטה.