היום קמתי קצת הפוך,

עדיין לא קמתי מהפוך.

הטלפון מלא בהודעות מאנשים עם אינטרסים,

אז היום אני לא כותב טקסטים.

ביד אחת סיגריה,

ביד אחת מבטל את התוכניות.

״לא אוכל להגיע היום אני בדיוק חושב יותר מידי מחשבות״.

אז היום קמתי קצת אדיש,

אבל עדיין הלב הזה רגיש.

עזבתי את הוויז, 

לאן כבר יש לי לנסוע.

עוד מקום שיתן לי עוד סיבות לשקוע.

כל פנייה מביאה אותי בדיוק לאן שפחדתי להגיע

וזה לא מפתיע,

הלב הזה עדיין פגיע.

מיליוני משפטים ממיליוני אנשים שחושבים שהבינו איך לחיות:

״אתה צעיר, עדיין לא גילית יבשות, צא מהמיטה אולי תגלה כמה תקוות״.

תולים לי פוסטרים של חיים מושלמים מול הפרצוף.

החיים שלי הם כמו סרט רק בלי במאי שצועק טייק פליז

נמאס מהסלברטיז. 

נמאס ממודל הרזון של האייטיז.

נמאס משאלות כמו מתי כבר בייביס?

אז בזאת אני מכריז,

על עוד תקופה של גריד

ואותכם זה כנראה לא יטריד.

שופכים עליי עצות כמו קודי קופון ברשת

אבל לא תראו את הנפש שלי כשהיא נקרעת בשקט.

המוח על ריפיט.

הלב צריך איזה ריטריט. 

נפלתי לעוד איזה תרמית

והחומר כבר לא בשקית.

כבר שנים בראש אני מריץ תסריט.

אז פאק איט!

אין לי איזה תכנית,

אז מה בעצם התכלית?