העבר דופק לי בדלת, לא קולט רמזים, כבר עברו שנים.

נכנס עם תיק כבד של זכרונות ישנים. 

מתיישב על הספה שואל "וואלה איך החיים?"

ואז נפתח איזה בקבוק, שותקים ואז שותים. 

וואלה, הגיע הזמן לשיחת יחסינו לאן, מאז שנולדתי אתה כאן, להזכיר. 

תמיד צץ פתאום, לא שואל אם זה מתאים. 

תמיד פה לזרות מלח על הפצעים, להעיר זכרונות רדומים.

אבל הוא חייך אליי, אומר אני פה כי אתה לא עוצר. 

ועד שלא תחלים ממני אני אפתח לך כל צלקת, אזיל כל דמעה ששמרת, כל פצע שסחבת. 

ובפעם הראשונה, אני מסתכל אליו בעיניים מבלי לברוח,  לא מחפש תירוץ לשכוח.

אז אני שואל אותו מה עוד נשאר, איך אני משאיר אותך בעבר? 

הוא צוחק, ואומר, אני אלך כשתפסיק להסתתר. 

ממי אתה כבר מתחבא? 

הרי אני זה אתה, אני חלק זניח בנפש שלך, שאתה בוחר לטשטש במסיבות בחורות ואלכוהול,

אומר ומוזג לי את הכוס האחרונה.

אז אני כאן, לצידך, הבחירה היא שלך אם לתקן או לברוח.

אז אני נשען על הספה,

היחסים שלי איתו הם אהבה נכזבת.

אני שונא אותו כי הוא בדיוק כמוני.

אחרי כל כך הרבה זמן הוא מתעקש עדיין להיות האוויר שאני נושם.

אז אני עוצם את העיניים ולוקח נשימה, מבין סוף סוף שאין דרך חזרה.