למען האמת, אני  לא בטוחה שנולדנו לחיים כדי להבין אותם,

אלא כדי להרגיש אותם.

הרגעים הקטנים הפשוטים.

למצוא יופי בכאב.

לא להילחם בו, לרגע לשחרר.

ולתת לו לחיות בתוכנו, לתת לזה לכאוב ולשרוף מבפנים,

עד שהפצע יחלים.

המילים חזרו לגעת,

והשתיקה כבר לא פוגעת.

ואנחנו כל כך מנסים לשלוט, לתקן ולנסות לפצח את הנוסחה, אבל מה אם חיינו הם פשוט גל שאמור לעבור דרכנו. 

והעצבות תגיע כשנחזיק בו ולא נשחרר.

מעולם לא נועדנו להחזיק את הגל, לאחוז בו, להסביר אותו. 

אלא פשוט לחיות אותו,

לנשום אותו

ולהשלים איתו.