הזמן רץ ולי אין לאן.

תקועה בין הרדיפה לעצלנות,

בין השמחה לבכיינות.

ואולי אני בוחרת, 

ואולי זה לא בשליטה,

ואולי אין פה התלבטות והקיצון של הטוב הוא הרע.

בעלת ביטחון עצמי מופרז אבל צנועה.

ואולי אין פה באמת מלחמה.

הכאב חותם בי צלקות,

ובעידן של חוסר ודאות, של טיפשות, 

פרצופים זרים מוסתרים במסכות, 

עד שכבר את עצמי לא זיהיתי.

מרוב שחשבתי,

ומרוב שכאבתי,

כבר לא הרגשתי.

והכאב הזה,

כנראה הוא מה שמשאיר אותי על הקרקע 

מזכיר שכל נפילה, היא הדרך למעלה.

הוא מה שמשאיר אותי שפויה,

אז כנראה שגם עליו צריך להוקיר תודה.

והמילים כבר איבדו משמעות ונשארה רק השתיקה.

השתיקה הרועשת של מה אני בכלל עושה.

צוללת בין זכרונות דוהים לצללים של מי שהייתי, 

ואף פעם לא עצרתי

וכולם מנסים ליישר אותי בכוח.

תפסיקי לדבר כל כך הרבה, תפסיקי להיות צעקנית, 

אבל שתפי מה עובר עלייך. אל תתביישי,

תהיי צנועה, את צריכה להיות בחורה טובה עם ענווה, אבל תהיי קצת בטוחה בעצמך תראי מה את שווה.

אבל לא יותר מידי לא פחות מידי, לא באמצע מידי.

שימי בגדים שלא מסתירים,

שימי צבעים על הפנים.

ובדיוק כמו השיר הזה 

החיים שלי הפוכים

ועד שהבלאגן יהפוך להרמוניה

אני אהיה לעצמי עוגן.