והנה עוד ספר במגירה, על איך להשיג שלווה שכנראה אף פעם לא תקרה.

בלב עוד טראומה, שאתה משכנע את עצמך שאף פעם לא הייתה.

והנה אתה מנסה להשלים חור בלב, שכנראה אף פעם לא יתמלא. 

מחכה לנס שאף פעם לא מתגלה.

עוצר לבקש סיגריה ברחוב, מאדם שכנראה גם הוא לא סגר את החוב.

בוא תאכל עוד קצת חרא, מאנשים שאף פעם לא הכרת.

בוא אלינו לקליניקה תשמע דברים שלא ידעת.

כל מה שעובר, לכל מה שמתגבר, ולכל מי שמתבגר.

כשמכים בך טריגרים, שעדיין לא פגשת.

נכנס למצב כוננות שעדיין לא הכרת, כאילו אסון על הפרק.

אז אתה מכחיש דברים שעדיין לא הבנת.

ודברי חכמים בנחת נשמעים אז כשאתה צועק את מה שאתה מרגיש החוצה אף אחד לא  שומע.

ואתה ממלא את עצמך בשקרים כדאי לא לדעת, 

כדי להאמין שזה לא באמת קרה.

ואולי ההכחשה היא מה שתביא אותך להיות בטוח בתוך עצמך.

ורק בשעות הקטנות

אתה מבין שלא תוכל להגיע לגדולות.

כי הכובד מוריד אותך למטה ולמטה ולמטה, עד שהזיכרונות עולים למעלה.

ואתה כל כך ריק מהכל

ואין שמחה ואין עצב ואין מחילה.

אבל הכל בתוכך עמוק בפנים.

ואולי קוראים לזה הרגל 

כי התרגלת לחיות בתוך הכאב של עצמך. 

ומתי תראה את האור בקצה המנהרה?

כשתבין שאין צורך בחרטה? בהאשמה עצמית, בשנאה בהלקאה.

ומה זה בכלל להתאהב? 

להתאהב זה למצוא את הטוב שאתה לא מוצא בעצמך. 

ואהבה היא לפעמים לתת, בלי לקבל בחזרה.

ולתת ולתת ולתת.

ואם אתה עסוק רק בלשפוט את האנשים סביבך, מתי יהיה לך זמן לאהוב להכיל,

להכיר בכאב שלך, שלהם שלנו, כאחד.

ואתה מכיר מקרוב את הדחף לפגוע במי שעושה לך טוב

ואתה יודע מה זה לא להצליח לאהוב. ‏

וכמה קשה להגיע לחשיבה

‏שאני זה לא המחשבה שלי. על מה אני בכלל,

‏ומי אני בכלל שאשפוט את עצמי.

‏זאת לא אני מה שעברתי, 

‏ואני לא מה שהעברתי.

‏וזה לא אני מה שיעבור.

ואתה לא מפחד להזדקן, אתה מפחד לא לחיות. 

אל תפחד לגלות, להסתכל על החיים מכל מיני זוויות.

אל תפחד להסתכל במראה בלי מסכות.

אולי אתה הסיכוי שנשאר לעצמך.

והכאב? הוא לא אויב, הוא מדריך.

הוא מצביע לך על המקומות שדורשים אהבה

אל תפחד מהשקט שבא אחרי הסערה.

מהריק הזה שאתה כל כך מפחד למלא.

כי אולי דווקא בו מסתתרת ההתחלה.

אולי דווקא שם מחכה לך התשובה.

כי אולי לא תמצא שלווה בספרים שבמגירה,

ואולי לא תמלא את החור שבלב,

אבל אם תפסיק לחפש את מה שאבד,

אולי תגלה שמעולם לא היית באמת ריק.